בשותים ובעקרבים / על יין, אלכוהול וכל היתר

 אני יהודי קטן מאוד בדרך כלל. אצלנו במשפחה התיק של שמירת המסורת מוחזק בידי החצי הטוב שלי ממש כמו שתיק הביטחון מוחזק בידי שר ביטחוננו ברק, לנצח נצחים. ובכל זאת היה משהו מטריד בהודעה לעיתונות שהגיעה אליי היום:

“מושיקו*, קפה מסעדה במגדל משה, שבגלגולה הקודם היתה דיר עזים, ממשיכה לפעול בפסח כרגיל  ומציעה את מנות התפריט הקבוע בתוספת מצות לכבוד החג. במהלך החג יוצב בר עשיר בגודיס, שמן זית ביתי ועוד פינוקים. ארוחות הבוקר ומנות הדגל ירוצו במהלך כל היום. המקום ידידותי לילדים : ספרים, דפי עבודה וטושים, כלוב עם תוכים, משחקים נדנדות וכו’…”

מה הפריע לי בזה? אולי הכותרת “מושיקו* מוכר חמץ”, שיש בו איזו גאווה בלתי מוסתרת במה שהוא, בעיקרו של דבר, עבירה על החוק. אולי ההקפדה היתרה של היחצ”נית לשלוח את הידיעה הזאת מתוך מחשבה שבכך המסעדה הזו מבדלת את עצמה ממקומות אחרים, לצד המייל שהגיע אתמול, ובו מבקשת היחצ”נית לדעת “מי כותב על מקומות שמוכרים חמץ בפסח”.

אני מכיר את כל הטיעונים נגד חוק החמץ: זה חוק של כפייה דתית. אנשים לא נוסעים ביום הכיפורים אף על פי ששום חוק לא אוסר את זה, אבל ברגע שאוסרים עליהם בחוק הם עושים ‘דווקא’. זה חוק מטופש. אני מכיר לא מעט מקומות שבהם לא מקפידים על איסור חמץ בפסח. אני לא רואה בזה חטא גדול. אבל להתגאות בזה?

בואו נפתח את העניין: חוק הוא חוק. גם אם אני חושב שהוא מטומטם. גם אם הוא מגיע ממקום לא טוב. אפשר להפר את החוק - יש מישהו שלא חנה פעם באדום לבן? - אבל אין שום סיבה לנפנף בזה.

*השם בדוי, הפרטים המזהים טושטשו, פרט לזה - לא נגענו.

וודקה גריי גוס היא תופעה שיווקית-כלכלית לא פחות מכפי שהיא תופעה בעולם האלכוהול.

היא החלה בסוף שנות התשעים, והייתה ממובילות הז’אנר של וודקות סופר פרימיום. גריי גוס הצליחה לשנות את הרגלי השתייה של הצעירים ה”מגניבים” בארצות הברית. ממשקה נחות יחסית, שנחשב לבסיס לקוקטיילים או משקה של אלכוהוליסטים, הפכו גריי גוס וחברותיה את הוודקה למשקה שלגיטימי לגמרי לשים על השולחן במסעדה.

גם הקו הפרסומי של המותג, שצירף את הגריי גוס לאירועים יוקרתיים ולארוחות גורמה (המודעה האהובה עליי - זו עם הצדפות) עזרו להפוך את הוודקה (ואת הגריי גוס בפרט) למשקה ה”נכון”.

עכשיו משיקים בישראל את הגריי גוס לה’פואר, אותה וודקה איכותית ומעודנת, עם טעמי אגס אנג’ו. ריחות האגס מתנפלים עליכם עם פתיחת הבקבוק, ולא מותירים מקום לספק: יש לה את זה.

אנשי גריי גוס מספרים על חמשת שלבי הזיקוק, על החיטה הצרפתית מחבל בו ועל מי המעיין. אני יכול להעיד שהוודקה חלקה ורכה, הריחות שעולים ממנה מטריפים את הסביבה, והבקבוק שלה הוא תוספת מבורכת לכל בר ביתי.

הבעיה היחידה? המחיר. 320 ש”ח לבקבוק. מצד שני, על שמפניה ועל קוניאק תשלמו יותר, ותדמית יוקרתית לא באה בחינם.

פסטיבלי יין אנחנו מכירים, פסטיבלי גורמה הם לא דבר חדש, אבל פסטיבל גבינות? בישראל?בישראל צמחו בשנים האחרונות לא מעט מחלבות בוטיק, שמנצלות את תנובת החלב של העזים הישראליות. ועדיין הענף כולו מנסה להגביר את המודעות של הצרכן הישראלי לצריכה של גבינות איכותיות מתוצרת מקומית.למטרה הראויה הזו חברו יחד רן בוק, אחד מהמומחים הגדולים בישראל לגבינות, מחבר הספר “גבינות” (הוצאת כתר) ובעליהן של חנויות “27.6 – מרתף הגבינות של רן בוק” יחד עם בית הספר החקלאי מקווה ישראל ובחסות מועצת החלב להפקתו של פסטיבל גבינות ומחלבות 2009.במסגרת הפסטיבל, שיתקיים ב-18 וב-19 בפברואר 2009 (שעות הפתיחה: 18:00 – 23:00, כניסה עד 22:00) ניתן יהיה לטעום ולקנות ממיטב גבינות העזים, הכבשים והבקר בישראל, ובין היתר מתוצרתן של המחלבות: אורורה, קורנמל, תנובה, שירת רועים, בארי, עז עברית, בופלו, חוות רום, הרדוף, אל רוחא ועוד.וגבינה בלי תוספות הרי אי אפשר, ולכן ניתן יהיה למצוא שם דוכנים של יקבי ברקן וסגל ודוכן של מבשלת Dancing Camel (שלא תהיו צמאים, חלילה), דוכן של בית הבד ג’השאן (שלא יהיה יבש, חלילה) ודוכנים נוספים.המארגנים מבטיחים סדנאות שונות בנושאי הגבינה, וגם – לראשונה בישראל – תחרות גבינות מכל רחבי הארץ.  

פסטיבל גבינות ומחלבות 2009, 18 ו-19 בפברואר 2009, 18:00 – 23:00 (כניסה עד 22:00)מחיר הכניסה: 25 ₪, כולל מגש טעימות ראשון.לפרטים נוספים: gvina.co.il 

בגיליון פברואר של “דרך האוכל” עשינו מיני-פרויקט של “ויסקי לחורף של מיתון”. הרעיון היה למצוא ויסקים ראויים לשתיה, שמחירם אינו עולה על 250 ש”ח לבקבוק.

מסתבר שמצאנו לא מעט כאלה: התחלנו עם “ג’וני ווקר בלאק לייבל”, שמגרד את ה-250 (אם הוא במבצע במקרה), אבל המשכנו עם טולאמור דיו המעולה (כ-150 ש”ח לבקבוק, אחד החביבים עליי), “לדאייג”, סינגל מאלט סקוטי שמחירו כ-215 ש”ח לבקבוק, “קלונטרף” האירי המצוין (כ-160 ש”ח), ודיואר’ס וייט לייבל (115 ש”ח לבקבוק).

עוד מסתבר שקלענו לדעתם של גדולים: בגיליון פברואר של מגזין הגברים Esquire הופיעה כתבה שכותרתה The Best Cheap Booze (האלכוהול הזול הטוב ביותר) (אפשר למצוא אותה בקישור הזה: http://www.esquire.com/features/drinking/best-cheap-liquor-0209), שעושה בערך אותו דבר, אבל לא רק עם ויסקי, אלא עם משקאות אלכוהוליים באופן כללי.

בתחום הוויסקי הכתבה מעלה על נס את האוון ויליאמס, ברבן שמחירו לצרכן בישראל כ-140 ש”ח. בעוונותיי עוד לא ניסיתי אותו, אבל אני מתכוון להשיג לעצמי בקבוק ולבדוק האמנם מדובר בברבן שטעמו עולה על מחירו. שימו לב, אגב, שמחירו של הברבן בארה”ב הוא כ-12 דולר לבקבוק, ואצלנו הוא נמכר ב-140 (כמעט פי שלושה). יש להניח שלטיסה (או לאוניה) ולמכס יש חלק ניכר בקפיצה הזו במחיר, ובכל זאת - איזה כיף היה אילו יכולנו לשתות ויסקי איכותי ב-50 או 60 שקלים, כמו באמריקה?

איכשהו יצא שבחודשיים-שלושה האחרונים, הוזמנתי להרבה טעימות ומפגשים עם אצולת היין של ארץ המגף. זה התחיל עם מריליסה אלגריני שהגיעה לארץ בנובמבר, אחר כך יקב פיצ’יני מטוסקנה, אחר אחר כך טעימת אורך של וילה אנטינורי ואחר-אחר-אחר-אחר כך ד”ר בוסקאיני מיקב מאזי, שהגיע לכאן. לזה צריך להוסיף את הטעימה שאליה לא יכולתי להגיע, של הסקוטית עם של יקב פקנינו ואירוע “סובב איטליה”.

האם זה מקרה? איי דונט ת’ינק סו. מצד שני, כמה ששאלתי, לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה - מה פתאום עכשיו? הרי לא הגיוני שפתאום החליטו כל היקבים באיטליה (טוב, לא כולם, אבל חלק מהגדולים והחשובים שבהם) שישראל הפכה ליעד מועדף.

האם יש איזה טרנד איטלקי חדש בשוק שאני מפספס?

או שאולי, רק אולי, יש הצטרפות מקרים לצד רצון של המשווקים לא להישאר מחוץ למשחק?

אתמהה…

כן, שוב נסענו לסופ”ש של יין ועוד דברים טובים, והפעם, במשבצת ה”דברים הטובים” - גבינות.

על התלאות שעברנו בסופ”ש היין של מלון ישרוטל פונדק רמון תוכלו לקרוא כאן:  

http://www.bakbuk.co.il/htmlpage/internal.asp?cat=5&nam=2540

על התלאות שעברתי כשחזרנו, לא תוכלו לקרוא. עדיין.

אני לא יודע מה העניין איתי, אבל אני אוהב תחרויות. אני לא אוהב בחינות מי-יודע-מה, אבל תנו לי תחרות טובה, עם הזדמנות להפגין מה שאני יודע, ואני פורח. אני גם לא ממש יכול להתלונן על העניין הזה, כי בזכות תחרות כזאת הרווחתי את ארבע דקות התהילה שלי, ובכל זאת - תחרות מחדדת לי את כל הסנסורים במוח, גורמת לי לזכור דברים שאחרת לא הייתי זוכר, ובקיצור - תחרות מוציאה ממני את האריה השואג.

ולמרות כל אלה, התלבטתי אם להשתתף בתחרות פרס ירדן השנה. למה התלבטתי? כי כשהייתי חובב יין “סתם”, לגיטימי להתחרות, ולגיטימי גם לא כל כך להצליח. מאז שהתחלתי לכתוב על יין, ובעיקר כשרוב השופטים הם עיתונאים שאני פוגש על בסיס קבוע באירועים ובהשקות, מקדם הפדיחה עלול היה להיות משמעותי יותר. כי תארו לעצמכם שהייתי מגיע לשש התחנות של הפרס, ומוכיח בורות שאין כדוגמתה בכל מה שקשור ליין. איך הייתי מראה את פרצופי באירועי יין?

על כל פנים, החלטתי לאזור אומץ, וכשהגעתי הסברתי לכל מי ששאל ש”באתי לסקר את התחרות מבפנים”. ואז התחלנו, וגיליתי שלמדתי לא מעט בשנתיים שעברו מהתחרות הקודמת, שבה השתתפתי (ועליתי לשלב חצי-הגמר, שאליו לא יכולתי להגיע מסיבות טכניות).

אם בפעם הקודמת הייתי צריך לאלתר ולהמציא, הפעם כבר ממש ידעתי על מה אני מדבר. אמנם לא זכרתי שארגמן הוא הכלאה של קריניאן וסינסאו, אבל זכרתי שפינוטאז’ הוא הכלאה של פינו נואר ומשהו (גם כן סינסאו, אבל את זה לא זכרתי), והצלחתי לזהות את היין בתחנת הניתוח העיוור (ויונייה), והצלחתי לזהות רום כהה בתחנה של האלכוהול, ואפילו בתחנה של איתור טעויות בתפריטי יין הצלחתי למצוא לא מעט טעויות בלי מאמץ (ואחרי קצת מאמץ - עוד כמה).

בקיצור - כשלומדים ומתעסקים בתחום, היקף הידע עולה בהתאם, וכשדבי שוהם (מנהלת מחלקת ההדרכה של יקבי רמת הגולן) הכריזה את שמי ברשימת העולים לגמר (!) זה נראה לי כיף גדול.

האם אני אסע לאיזורי היין באיטליה? לא בטוח. בקטיגוריית חובבי היין היו לא מעט אנשים רציניים ביותר, שהידע שלהם רחב ואינצקלופדי. האם אני מרגיש שהתקדמתי, ושאני יודע היום הרבה יותר ממה שידעתי בסוף 2006, בפרס ירדן הקודם? בהחלט.

ב-22 בפברואר - עדכון נוסף.

באתר בקבוק התפרסמה ביקורת שלי על הספר (המצוין) ששמו תופס חצי כותרת:

http://www.bakbuk.co.il/htmlpage/internal.asp?cat=4&nam=2528

הספר באמת מוצלח, ומראה שגם יין אפשר להסביר בצורה שבני אדם סבירים יבינו…

בנובמבר 2007, ואני אז כתב היין והאלכוהול של מגזין קטן ומוקף אויבים העונה לשם Maxim (שנסגר בינתיים), הגיעה אליי ידיעה על משקה חדש: וודקה קפה מהמזקקה שמייצרת גם את וודקה “ואן גוך” המצוינת, שמכיל 19 מ”ג קפאין ו-45% קפה ונושא את השם הלא-לגמרי-קליט XXO 19/90. היחצ”נית נשבעה לי שהמשקה טעים מאוד, אבל אמרה שהוא נמכר רק בדיוטי-פרי, ובמבצע שתקף עד סוף דצמבר 2007, שבמסגרתו יימכר בקבוק של 750 מ”ל ב-9.90 דולר. כתבתי על זה באתר של המגזין, וגם פוסט בבלוג  (http://ay1976.blogli.co.il/archives/20) ושכחתי מכל העניין.קצת פחות משנה אחר כך, ביולי 2008, בתערוכת ברמן 2008 בהיכל נוקיה, הציגה חברת ארודן, היבואנית של ון-גוך את ון-גוך לסוגיה ולגווניה, ותוך כדי כך גם הציגה – בתוך תיבת זכוכית אטומה – את ה-XXO 19/90. הבטיחו שם שאו-טו-טו משיקים אותה בישראל.והנה, בערב סתווי למחצה אחד של אמצע דצמבר 2008, הוזמנו עיתונאי האלכוהול לאירוע ההשקה הרשמי של הוודקה הזו, ולפגישה עם אנשי חברת “ארודן”.מה אפשר לומר על הוודקה עצמה? כמה דברים. קודם כל, היא חזקה מאוד. 45% אלכוהול לוודקה לא הולכים ברגל, גם אם אפשר למצוא היום גם וודקות בחוזק של 50%. השילוב של כמות האלכוהול הזו יחד עם כמות הקפאין יוצרת משקה מעורר וממריץ, שנועד, כך לדברי שילה חדד, מנהל השיווק של ארודן, להוות תחליף טבעי למשקאות האנרגיה למיניהם. היבואן ממתג את המשקה בארץ כמשקה לצעירים, שמיועד לשתייה בעיקר “נקי”, אם כי הוא מתאים גם כבסיס ראוי לקוקטייל, בייחוד לנוכח חזרתו הצפויה של ה-White Russian למדורי הרכילות, החברה והידוענים.השאלה המתבקשת היא, האם ה-XXO איננה מתחרה בון-גוך דאבל אספרסו, אחד הטעמים הפופולאריים ביותר של ון-גוך, והתשובה שנתן דן שקל, יו”ר ובעלים של ארודן, היא שמדובר בשני משקאות שונים, הן מבחינת רמת האלכוהול (35% בוואן-גוך מול 45% ב-XXO), הן מבחינת כמות הקפאין (19 מ”ג ב-XXO מול 5 מ”ג בוואן-גוך), ובכלל – שיש בשוק די מקום למשקאות קפה רבים. למעשה, אמר שקל, ארודן עושה מאמץ לקבץ תחת המטריה שלה משקאות קפה נוספים, שעדיין לא נחשפו בישראל.עד כאן – מילאנו חובה עיתונאית של דיוח על מוצר חדש (ובואו נודה – איכותי למדי). אבל החלק המעניין במיוחד באירוע ההשקה היה הצגת חברת ארודן, שהיא עדיין חברת ייבוא קטנה יחסית, פורטפוליו המוצרים הקיים שלה ויוזמות עתידיות.מסתבר שארודן, שהוקמה בסוף 2006 והכניסה את ון-גוך לדיוטי פרי באמצע 2007, מתכוונת להביא לארץ משקאות אלכוהוליים נוספים, חלקם כבר נמצאים על מדפי הדיוטי-פרי (דוגמת קוניאק Hemery המצוין), וכולם מתוכננים להיכנס בהדרגה לשוק הישראלי. מדובר ב”יבואן בוטיק”, כרגע גם מבחינת הכמות, אבל בוודאי מבחינת איכות המוצרים המיובאים: בשלב הנוכחי, אין לארודן שום חובה להחזיק פורטפוליו ענק שיתאים לכל, והיא יכולה להרשות לעצמה לפעול בשוק האולטרה-פרימיום עם מוצרים ייחודיים, שנבחרים על סמך האמונה של החברה באיכותם.מחירו המומלץ לצרכן של בקבוק וודקה XXO 19/90 הוא 150 ₪, בברים ובמועדונים תמצאו את הוודקה במחיר של 15 – 24 ₪ לשוט.

תוכלו למצוא בכתבה שלי באתר “בקבוק” בלינק הזה: 

http://www.bakbuk.co.il/htmlpage/internal.asp?cat=4&nam=2450&tat=18&nama=191