בשותים ובעקרבים / על יין, אלכוהול וכל היתר

וודקה גריי גוס היא תופעה שיווקית-כלכלית לא פחות מכפי שהיא תופעה בעולם האלכוהול.

היא החלה בסוף שנות התשעים, והייתה ממובילות הז’אנר של וודקות סופר פרימיום. גריי גוס הצליחה לשנות את הרגלי השתייה של הצעירים ה”מגניבים” בארצות הברית. ממשקה נחות יחסית, שנחשב לבסיס לקוקטיילים או משקה של אלכוהוליסטים, הפכו גריי גוס וחברותיה את הוודקה למשקה שלגיטימי לגמרי לשים על השולחן במסעדה.

גם הקו הפרסומי של המותג, שצירף את הגריי גוס לאירועים יוקרתיים ולארוחות גורמה (המודעה האהובה עליי - זו עם הצדפות) עזרו להפוך את הוודקה (ואת הגריי גוס בפרט) למשקה ה”נכון”.

עכשיו משיקים בישראל את הגריי גוס לה’פואר, אותה וודקה איכותית ומעודנת, עם טעמי אגס אנג’ו. ריחות האגס מתנפלים עליכם עם פתיחת הבקבוק, ולא מותירים מקום לספק: יש לה את זה.

אנשי גריי גוס מספרים על חמשת שלבי הזיקוק, על החיטה הצרפתית מחבל בו ועל מי המעיין. אני יכול להעיד שהוודקה חלקה ורכה, הריחות שעולים ממנה מטריפים את הסביבה, והבקבוק שלה הוא תוספת מבורכת לכל בר ביתי.

הבעיה היחידה? המחיר. 320 ש”ח לבקבוק. מצד שני, על שמפניה ועל קוניאק תשלמו יותר, ותדמית יוקרתית לא באה בחינם.