בשותים ובעקרבים / על יין, אלכוהול וכל היתר

וודקה גריי גוס היא תופעה שיווקית-כלכלית לא פחות מכפי שהיא תופעה בעולם האלכוהול.

היא החלה בסוף שנות התשעים, והייתה ממובילות הז’אנר של וודקות סופר פרימיום. גריי גוס הצליחה לשנות את הרגלי השתייה של הצעירים ה”מגניבים” בארצות הברית. ממשקה נחות יחסית, שנחשב לבסיס לקוקטיילים או משקה של אלכוהוליסטים, הפכו גריי גוס וחברותיה את הוודקה למשקה שלגיטימי לגמרי לשים על השולחן במסעדה.

גם הקו הפרסומי של המותג, שצירף את הגריי גוס לאירועים יוקרתיים ולארוחות גורמה (המודעה האהובה עליי - זו עם הצדפות) עזרו להפוך את הוודקה (ואת הגריי גוס בפרט) למשקה ה”נכון”.

עכשיו משיקים בישראל את הגריי גוס לה’פואר, אותה וודקה איכותית ומעודנת, עם טעמי אגס אנג’ו. ריחות האגס מתנפלים עליכם עם פתיחת הבקבוק, ולא מותירים מקום לספק: יש לה את זה.

אנשי גריי גוס מספרים על חמשת שלבי הזיקוק, על החיטה הצרפתית מחבל בו ועל מי המעיין. אני יכול להעיד שהוודקה חלקה ורכה, הריחות שעולים ממנה מטריפים את הסביבה, והבקבוק שלה הוא תוספת מבורכת לכל בר ביתי.

הבעיה היחידה? המחיר. 320 ש”ח לבקבוק. מצד שני, על שמפניה ועל קוניאק תשלמו יותר, ותדמית יוקרתית לא באה בחינם.

בגיליון פברואר של “דרך האוכל” עשינו מיני-פרויקט של “ויסקי לחורף של מיתון”. הרעיון היה למצוא ויסקים ראויים לשתיה, שמחירם אינו עולה על 250 ש”ח לבקבוק.

מסתבר שמצאנו לא מעט כאלה: התחלנו עם “ג’וני ווקר בלאק לייבל”, שמגרד את ה-250 (אם הוא במבצע במקרה), אבל המשכנו עם טולאמור דיו המעולה (כ-150 ש”ח לבקבוק, אחד החביבים עליי), “לדאייג”, סינגל מאלט סקוטי שמחירו כ-215 ש”ח לבקבוק, “קלונטרף” האירי המצוין (כ-160 ש”ח), ודיואר’ס וייט לייבל (115 ש”ח לבקבוק).

עוד מסתבר שקלענו לדעתם של גדולים: בגיליון פברואר של מגזין הגברים Esquire הופיעה כתבה שכותרתה The Best Cheap Booze (האלכוהול הזול הטוב ביותר) (אפשר למצוא אותה בקישור הזה: http://www.esquire.com/features/drinking/best-cheap-liquor-0209), שעושה בערך אותו דבר, אבל לא רק עם ויסקי, אלא עם משקאות אלכוהוליים באופן כללי.

בתחום הוויסקי הכתבה מעלה על נס את האוון ויליאמס, ברבן שמחירו לצרכן בישראל כ-140 ש”ח. בעוונותיי עוד לא ניסיתי אותו, אבל אני מתכוון להשיג לעצמי בקבוק ולבדוק האמנם מדובר בברבן שטעמו עולה על מחירו. שימו לב, אגב, שמחירו של הברבן בארה”ב הוא כ-12 דולר לבקבוק, ואצלנו הוא נמכר ב-140 (כמעט פי שלושה). יש להניח שלטיסה (או לאוניה) ולמכס יש חלק ניכר בקפיצה הזו במחיר, ובכל זאת - איזה כיף היה אילו יכולנו לשתות ויסקי איכותי ב-50 או 60 שקלים, כמו באמריקה?

בנובמבר 2007, ואני אז כתב היין והאלכוהול של מגזין קטן ומוקף אויבים העונה לשם Maxim (שנסגר בינתיים), הגיעה אליי ידיעה על משקה חדש: וודקה קפה מהמזקקה שמייצרת גם את וודקה “ואן גוך” המצוינת, שמכיל 19 מ”ג קפאין ו-45% קפה ונושא את השם הלא-לגמרי-קליט XXO 19/90. היחצ”נית נשבעה לי שהמשקה טעים מאוד, אבל אמרה שהוא נמכר רק בדיוטי-פרי, ובמבצע שתקף עד סוף דצמבר 2007, שבמסגרתו יימכר בקבוק של 750 מ”ל ב-9.90 דולר. כתבתי על זה באתר של המגזין, וגם פוסט בבלוג  (http://ay1976.blogli.co.il/archives/20) ושכחתי מכל העניין.קצת פחות משנה אחר כך, ביולי 2008, בתערוכת ברמן 2008 בהיכל נוקיה, הציגה חברת ארודן, היבואנית של ון-גוך את ון-גוך לסוגיה ולגווניה, ותוך כדי כך גם הציגה – בתוך תיבת זכוכית אטומה – את ה-XXO 19/90. הבטיחו שם שאו-טו-טו משיקים אותה בישראל.והנה, בערב סתווי למחצה אחד של אמצע דצמבר 2008, הוזמנו עיתונאי האלכוהול לאירוע ההשקה הרשמי של הוודקה הזו, ולפגישה עם אנשי חברת “ארודן”.מה אפשר לומר על הוודקה עצמה? כמה דברים. קודם כל, היא חזקה מאוד. 45% אלכוהול לוודקה לא הולכים ברגל, גם אם אפשר למצוא היום גם וודקות בחוזק של 50%. השילוב של כמות האלכוהול הזו יחד עם כמות הקפאין יוצרת משקה מעורר וממריץ, שנועד, כך לדברי שילה חדד, מנהל השיווק של ארודן, להוות תחליף טבעי למשקאות האנרגיה למיניהם. היבואן ממתג את המשקה בארץ כמשקה לצעירים, שמיועד לשתייה בעיקר “נקי”, אם כי הוא מתאים גם כבסיס ראוי לקוקטייל, בייחוד לנוכח חזרתו הצפויה של ה-White Russian למדורי הרכילות, החברה והידוענים.השאלה המתבקשת היא, האם ה-XXO איננה מתחרה בון-גוך דאבל אספרסו, אחד הטעמים הפופולאריים ביותר של ון-גוך, והתשובה שנתן דן שקל, יו”ר ובעלים של ארודן, היא שמדובר בשני משקאות שונים, הן מבחינת רמת האלכוהול (35% בוואן-גוך מול 45% ב-XXO), הן מבחינת כמות הקפאין (19 מ”ג ב-XXO מול 5 מ”ג בוואן-גוך), ובכלל – שיש בשוק די מקום למשקאות קפה רבים. למעשה, אמר שקל, ארודן עושה מאמץ לקבץ תחת המטריה שלה משקאות קפה נוספים, שעדיין לא נחשפו בישראל.עד כאן – מילאנו חובה עיתונאית של דיוח על מוצר חדש (ובואו נודה – איכותי למדי). אבל החלק המעניין במיוחד באירוע ההשקה היה הצגת חברת ארודן, שהיא עדיין חברת ייבוא קטנה יחסית, פורטפוליו המוצרים הקיים שלה ויוזמות עתידיות.מסתבר שארודן, שהוקמה בסוף 2006 והכניסה את ון-גוך לדיוטי פרי באמצע 2007, מתכוונת להביא לארץ משקאות אלכוהוליים נוספים, חלקם כבר נמצאים על מדפי הדיוטי-פרי (דוגמת קוניאק Hemery המצוין), וכולם מתוכננים להיכנס בהדרגה לשוק הישראלי. מדובר ב”יבואן בוטיק”, כרגע גם מבחינת הכמות, אבל בוודאי מבחינת איכות המוצרים המיובאים: בשלב הנוכחי, אין לארודן שום חובה להחזיק פורטפוליו ענק שיתאים לכל, והיא יכולה להרשות לעצמה לפעול בשוק האולטרה-פרימיום עם מוצרים ייחודיים, שנבחרים על סמך האמונה של החברה באיכותם.מחירו המומלץ לצרכן של בקבוק וודקה XXO 19/90 הוא 150 ₪, בברים ובמועדונים תמצאו את הוודקה במחיר של 15 – 24 ₪ לשוט.

יאיר גרבוז מספר בספר המופת שלו, “תמיד פולני” על הפעם שבה הוזמן לשפוט בתערוכת ציורים של המתנ”ס המקומי, או משהו בדומה לזה (”עלילות השופט רם-פול פולני”). הקטע הזה נקרא, אמנם, כקטע הומוריסטי, אבל נזכרתי בו כאשר הוזמנתי לשפוט בתחרות קוקטיילים בחסות וודקה פ.י.נ.ק שהתקיימה השבוע במסעדת אושי-אושי במרינה בהרצליה.

יש משהו מחמיא מאוד בהצטרפות ל”בכירים בעולם האלכוהול”, כפי שהגדירה היחצ”נית שהזמינה אותי לשפוט, ולהצטרפות כשופט. בתור מי שהסתובב תקופת מה בצד הנכון של בתי המשפט (כלומר, מאחורי הדוכן), הטייטל “שופט” חשוב בעיניי מאוד, ומיד ביקשתי במשרד שיוסיפו על כרטיסי הביקור שלי את התואר “שופט”.

נו טוב, אז הגענו, החצי הטוב שלי ואני, לאושי-אושי בשעה שאליה הוזמנו (20:30). ביג מיסטייק. היוג’, היוג’ מיסטייק, למעשה. מסתבר שכשמזמינים ל-20:30 מתכוונים, בעצם, בשורשי עומק הלב, ל-22:00. לא נורא. אכלנו נודלס מצוינים, שתינו קוקטייל מעניין (וודקה, סאוור וקישוט של יין אדום) ואני החלפתי דברים עם חיים גן, יו”ר חבר השופטים, ואיש מעניין בפני עצמו.

בעשר בקירוב התחילה התחרות עצמה, לא לפני שחיים תדרך את השופטים מה לחפש במתמודדים.  והמתמודדים, כמובן, עשו כמיטב יכולתם. היו כאלה שהקפידו על סדר וניקיון, אחרים ניגבו את הידיים במכנסיים או בחולצה, היו כאלה שמזגו את החומרים באופן מדויק, ולעומתם אחרים השאירו בשייקר כמויות משמעותיות של אלכוהול.

הבעיה המרכזית של רוב הקוקטיילים, לטעמי, הייתה שהם היו חסרי מעוף. היה להם טעם… ובכן, של כל הקוקטיילים הבלתי מזוהים שטעמתם אלף פעמים בחתונות או במועדונים. שוב מונין פסיפלורה? שוב ליצ’י? שוב סאוור? שוב מי סוכר? שני קוקטיילים בלבד הצליחו לתת משהו שונה ואחר. אחד מהם, שנקרא “סיברוס”, שילב בתוכו מחית של סברס והיה מעניין ומאתגר. השני, של הזוכה בתחרות, נקרא “מרטיני תפוח מסוכר”, והוא עשה שימוש במיצי פירות טבעיים (אפילו לא זילוף קטן של מונין!) ובתיבול נכון (אגוז מוסקט) כדי להפוך את המשקה למשהו שונה ומעניין, משהו שאפשר לזכור היטב.

וודקה פ.י.נ.ק, כמו תמיד, הייתה מוצלחת (השופטים קיבלו שוטים כדי לנקות את החיך בין טעימות), ואני גיליתי (שוב) שכשאני שותה בערב, אני קם בבוקר הרבה יותר רענן. סוג של הנג-אובר בהפוכה. מה אתם יודעים.

מזקקת הוויסקי האירית “בושמילס” חוגגת השנה את יום הולדתה ה-400 (אבל לא נראית דקה יותר מ-380). המזקקה, שהיא ככל הנראה המזקקה הפעילה הוותיקה בעולם, נוסדה ב-1608, שרדה שתי מלחמות עולם (פשוט נורא מה שעשו מלחמות העולם למזקקות הוויסקי), תקופת יובש אחת בארצות הברית, וממשיכה לייצר ויסקי מוצלח גם היום.

לרגל חגיגות ה-400, הוציאה המזקקה ויסקי במהדורה מוגבלת (Anniversary Edition), המיוצרת מקריסטל מאלט (לא לבלבל עם קריסטל מת’). הוויסקי מתאפיין בניחוחות וניל ושוקולד, ומפגין מתקתקות מעניינת. האריזה, אגב, מרהיבה - הבקבוק היוקרתי נח לו על קטיפה ורדרדה וממתין לתורו.

למרבה הצער, כמות הבקבוקים שהוקצתה לשיווק בישראל הייתה כה קטנה, שהיבואנית (IBBL Spirits) החליטה לא להוציא אותם למכירה בכלל, אלא לערוך סדרה של טעימות מודרכות. מעולם לא היה זמן טוב יותר לנסות למצוא מישהו שמכיר מישהו שיוכל להכניס אתכם לטעימה כזו.

צריך לזכור, כמובן, גם את הבלק בוש, שהוא לטעמי אחד הוויסקים המשובחים שיש היום בשוק - ויסקי שמפגין עידון, בשלות ובגרות. במחיר של 235 ש”ח, הוא בעיניי אחד המובילים גם בקטגוריה של תמורה לכסף.

נפצח, ברשותכם, בצפירת הרגעה למשטרת התנועה ולאשתי. כשיצאתי מהתערוכה, הסתובבתי בבריזה היד-אליהואית עוד 40 דקות בערך, כדי להוציא את האלכוהול ממחזור הדם ברמה מספקת שתאפשר לי להגיע הביתה בשלום. הגעתי הביתה בשלום, אם כי את התוצאה של ערב השתייה של אתמול ספגו היטב עמיתיי לעבודה, שחזו בי עולץ מתמיד הבוקר. מה אפשר לעשות, חברים - אלכוהול בערב עוזר לישון בלילה, ועושה אותי ערני בבוקר (אם כי ישנוני מעט בצהריים).

ועכשיו קצת על התערוכה. במתחם של היכל נוקיה (מה שפעם קראו “היכל הספורט יד אליהו̶ הקימו אנשי סטודיו בן עמי מתחם טבעתי שבו דוכנים וביתנים של מיטב יבואני האלכוהול והיצרנים. המתחם, כאמור, מעגלי: זה מצוין כדי לא לפספס, וזה מצוין גם כי אחרי סיבוב אחד במתחם המופלא הזה עדיף שתהיה רק כניסה אחת ורק יציאה אחת, ומצד שני, בואו נודה - אחרי הסיבוב הרביעי כבר לא זכרתי בדיוק מאיפה נכנסים ומאיפה יוצאים.

בין המציגים, כמובן, המגה-יבואנים: “הכרם”, “הסקוטית” ו”אקרמן” עם מתחמים מושקעים ומעניינים, אבל גם יבואנים קטנים יותר ומוצרים שרוב הסיכויים שלא הייתם פוגשים בסיטואציה אחרת (הקוזה נרה שעליו כתבתי כאן שלשום, וודקה פינק המצוינת, וודקה טראמפ ועוד).

אני לא זוכר כמה וודקות טעמתי. אחרי העשירית הפסקתי לספור. טעמתי גם ויסקי או שניים (או חמישה) וג’ין טוניק מעניין על בסיס ג’ין הנדריקס המשובח. בקיצור - הייתי צריך לבוא במונית…

התערוכה תהיה פתוחה לקהל הרחב ביום ה’, 3/7/08 בין השעות 16:00 - 24:00, אורח אחרון ייכנס ב-23:00, ואני מציע להקצות הרבה זמן: כדי לשתות צריך זמן וסבלנות.

אחד הדברים המהנים ביותר בכתיבה על יין ואלכוהול הוא העובדה שמפעם לפעם מזמינים אותך (כלומר - אותי) לערבי השקה ולטעימות שונות ומשונות.

הפעם נדבר על ה”קוזה נרה”, שזה באיטלקית “הדבר השחור” (דבר כמו davar לא כמו dever), ליקר המבוסס על תמציות ליקריץ (שוש) וג’ינסנג.

את המשקה הזה, שהוא מתוק להפליא, שותים מתוך כוסית מיוחדת עם תחתית קצת מתנדנדת (מין “נחום תקום” כזה), ומקובל לשתות אותו מתוך קשית עשויה ליקריץ.

מה חשבנו עליו? ובכך, הוא מתוק מאוד. מתוק מתוק. בקוקטייל הראשון, שבו שילבו אותו עם וודקה וניל, מצאנו את עצמנו (ומצאנו זה כמה מהקולגות שלי ואנוכי) סוחטים פנימה את פלח הלימון שהוצע כקישוט, ומפנטזים על החלפה של הוודקה וניל בוודקה פלפל חריף. בקוקטייל השני, זה ששילב בתוכו גם שוט של אספרסו, ההתאמה כבר הייתה טובה בהרבה. הקוזה נרה הוא ליקר נעים ומתוק. מי שאוהב מתוק - יאהב אותו. ומי שלא - יכול לדלל אותו עם קצת חמצמצות טבעית של פולנים.

רגע לפני שהודיעו על סגירתו של “מקסים”, עוד עבדתי על פרויקט מיוחד של “הוודקה - לאן?”, כתבה מקיפה על המגמות בעולם הוודקה, וניסיון לחזות מה יהיה הדבר הבא.
בינינו, בואו נודה - הוודקות התקדמו מאוד, אבל מה עוד אפשר להציע בענף הזה, חוץ מעוד זיקוק ועוד סינון?
על כל פנים, במסגרת ההכנות לכתבה, הוזמנתי לאירוע טעימה של וודקה “פ.י.נ.ק” שמביאה לארץ חברת אל-ספיריטס.
בדרך כלל אני לא שתיין גדול של וודקה - אני מעדיף משקאות אלכוהוליים שיש להם טעם ואולי גם ריח, ולא כל כך מאמין בקטע הזה של “משקה בשביל לדפוק את הראש”. אבל הוודקה של פ.י.נ.ק הייתה מעניינת, קודם כל בגלל הבקבוק (אני אוהב בקבוקים יפים, אני כזה שטחי), אבל גם מכיוון שפ.י.נ.ק (אוקיי, נשברתי - מעכשיו “פינק” בלי הנקודות) מבטיחה להיות שילוב של וודקה עם משקה אנרגיה בלי הטעם הבעייתי של הרד-בול וידידיו.
את זה משיגים בפינק באמצעות תוספת של תמצית גוואראנה, צמח ברזילאי שמשמש בסיס להרבה משקאות שם וקפאין, בכמות לא קטנה בכלל, כך שכל מנה של וודקה פינק שווה גם לשלושת רבעי הפחית של רד-בול. מספיק כדי להמריץ אתכם להרבה זמן.
עכשיו לעניין הטעם.

הוודקה הזו נעימה מאוד, רכה ומשאירה אפטר טייסט נעים ולא תוקפני מדי. היא בהחלט חלופה טובה לוודקות אחרות, והיתרון שלה, כאמור, בזה שהיא משאירה אתכם ערניים מספיק גם אחרי לא מעט ממנה.
אז אמנם אני עדיין מעדיף אלכוהולים שיש להם טעם, אבל הוודקה של פינק בהחלט טובה ומוצלחת מאוד גם כשוט וגם כבסיס לקוקטייל.
המחיר נע איפשהו סביב ה-250 שקל, אם אני לא טועה, שזה לא מעט - אבל רוב האולטרה פרימיום יעלו אותו דבר, אז מה זה כבר משנה…

כל מי שמסתובב קצת מגלה, שקשה לבחור בין הוודקות האולטרא-יוקרתיות. נראה שסתם וודקה מוצלחת זה כבר לא מספיק. ומה יהיה על אלה שמתקשים לבחור?
אז כדי להגדיל עוד יותר את הבלגן ואת הקושי, יוצאת חברת Luctor ההולנדית (שמייצרת גם את וודקה ואן גוך החביבה עד מאוד) במוצר חדש, וודקה קפה, ושמו בישראל (ולא רק בה) וודקה XXO 19/90. הוודקה מיוצרת במזקקה המלכותית Dirkzwager בהולנד ומתאפיינת באחוזי אלכוהול גבוהים (45% אלכוהול בנפח, שנאמר: אללה יוסתור) וטעם קפה מועשר (19 מ”ג קפאין). השאלה המתבקשת היא, כמובן, האם האלכוהול והקפה מנטרלים זה את זה, אבל אנחנו בכל זאת נמליץ לכם לא לנהוג אחרי ששתיתם (גם אם זה וודקה-קפה).
לעומת זאת, מכל מיני סיבות, אפשר לרכוש את הוודקה בשלב זה רק בחנויות ג’יימס ריצ’רדסון בדיוטי פרי של נתב”ג. אם נסעתם בכל מקרה, כדאי לדעת שעד סוף דצמבר הוודקה החדשה והאולטרא-יוקרתית הזו נמכרת בדיוטי פרי במחיר של 9.90 דולר לבקבוק 750 מ”ל, שזה, בואו נודה, אפילו זול יותר ממחיר של וודקה תוצרת הארץ בסופר. אחר כך, בפרוס עלינו שנת 2008, המחיר יעלה ל-32.90 $, ככה ששווה לקנות כרטיס טיסה אפילו בשביל זה.

יושב לו אדם במשרד ומטפל בחוזה שכירות נכס, כאילו כלום. ואז שולחים לו לפתע הזמנה לטעימות ויסקי מבית גלנמורנג’י ב”טרקלין”. ואז מגיע האדם לטרקלין ומגלה ש:
א. הטרקלין מקום משובח להפליא, ויוסי בן-אודיס, בעל הבית, הוא אדם נחמד בעבודה כמו שהוא נחמד כשפוגשים אותו באירועים; וגם ש
ב. בערב קיצי של תחילת נובמבר יש לא פחות מחמישה עשר איש שהתיישבו על הבר כדי לשתות ויסקי ולאכול את האוכל שמכין הצוות של יוסי בטרקלין.
ואלה, אתם חייבים להודות, שני גילויים מרעישים למדי.
ואז תפס את הבמה סטיבן לובל, שגריר גלנמורנג’י בישראל. עכשיו תראו. יש הרבה מאוד יתרונות בלהיות שגריר. אני לא בטוח ששגריר גלנמורנג’י מקבל לוחיות זיהוי CD לרכב (חוסך דוחות חניה כשחונים, נניח, מול הטרקלין), אבל אני מניח שלא חסר לא ויסקי, ובימים טרופים אלה, גם זה משהו שאין לזלזל בו.
טעמנו שישה סוגי ויסקי. חמישה מהם של גלנמורנג’י (המזקקה הנודעת מהכפר טיין בהיילנד)- גלנמורנג’י 10, גלנמורנג’י טרדישנל חוזק חבית, גלנמורנג’י שרי פיניש, גלנמורנג’י 15, גלנמורנג’י 15 סוטרן פיניש. השישי היה ארדבג 10 מהאי איילה שנודע בוויסקים הכבוליים שלו.
והממצאים. נתחיל מזה שבגאלית השם “גלנמורנג’י” פירושו “עמק השלווה”, אבל לכתוב את השם גלנמורנג’י כל פעם מרחיק ממני את השלווה מרחק רב, שעל כן אסתפק ואכתוב ג’. החביב עליי ביותר היה ה-ג’ 15 סוטרן. הוויסקי התיישן כרגיל 10 שנים בחביות בורבון, ועוד חמש שנים בחביות ששימשו קודם לאחסון סוטרן, יין קינוח צרפתי משובח. המתקתקות של הסוטרן משתלבת מצוין בטעם של הוויסקי, והתוצאה מעודנת ומאוזנת.
חוץ מזה גם הארדבג 10 היה הפתעה. הריח שלו - למי שלא רגיל לריח הכבול של הוויסקים מאיילה - היה מרתיע למדי, אבל הטעם - שאלוהים יעזור - מרתק ומשובח לגמרי.
יתר הוויסקים בגימורי העץ השונים היו מוצלחים, אבל אני מוכרח להודות שלא הייתי משלם פרמיה כדי לשתות ויסקי שהתיישן דווקא בחביות שרי או פורט - אולי אני בור, אבל אני לא ממש מרגיש את ההבדל.
האוכל - קוראיי הנאמנים מכירים את בעיית הצמחונות שלי - אבל גם כאן לא התעוררה שום בעיה. חציל קלוי, אנטי פסטי הרבה מעל המקובל במקומותינו וסלט ים תיכוני עם ירקות קלויים שלחו אותי הביתה שבע, רגוע ומאושר עד הגג. תענוג. יוסי הבטיח ערב נקניקיות ובירה. על הנקניקיות הייתי מוותר, אבל לבירה אני מגיע.