אני לא יודע מה העניין איתי, אבל אני אוהב תחרויות. אני לא אוהב בחינות מי-יודע-מה, אבל תנו לי תחרות טובה, עם הזדמנות להפגין מה שאני יודע, ואני פורח. אני גם לא ממש יכול להתלונן על העניין הזה, כי בזכות תחרות כזאת הרווחתי את ארבע דקות התהילה שלי, ובכל זאת - תחרות מחדדת לי את כל הסנסורים במוח, גורמת לי לזכור דברים שאחרת לא הייתי זוכר, ובקיצור - תחרות מוציאה ממני את האריה השואג.
ולמרות כל אלה, התלבטתי אם להשתתף בתחרות פרס ירדן השנה. למה התלבטתי? כי כשהייתי חובב יין “סתם”, לגיטימי להתחרות, ולגיטימי גם לא כל כך להצליח. מאז שהתחלתי לכתוב על יין, ובעיקר כשרוב השופטים הם עיתונאים שאני פוגש על בסיס קבוע באירועים ובהשקות, מקדם הפדיחה עלול היה להיות משמעותי יותר. כי תארו לעצמכם שהייתי מגיע לשש התחנות של הפרס, ומוכיח בורות שאין כדוגמתה בכל מה שקשור ליין. איך הייתי מראה את פרצופי באירועי יין?
על כל פנים, החלטתי לאזור אומץ, וכשהגעתי הסברתי לכל מי ששאל ש”באתי לסקר את התחרות מבפנים”. ואז התחלנו, וגיליתי שלמדתי לא מעט בשנתיים שעברו מהתחרות הקודמת, שבה השתתפתי (ועליתי לשלב חצי-הגמר, שאליו לא יכולתי להגיע מסיבות טכניות).
אם בפעם הקודמת הייתי צריך לאלתר ולהמציא, הפעם כבר ממש ידעתי על מה אני מדבר. אמנם לא זכרתי שארגמן הוא הכלאה של קריניאן וסינסאו, אבל זכרתי שפינוטאז’ הוא הכלאה של פינו נואר ומשהו (גם כן סינסאו, אבל את זה לא זכרתי), והצלחתי לזהות את היין בתחנת הניתוח העיוור (ויונייה), והצלחתי לזהות רום כהה בתחנה של האלכוהול, ואפילו בתחנה של איתור טעויות בתפריטי יין הצלחתי למצוא לא מעט טעויות בלי מאמץ (ואחרי קצת מאמץ - עוד כמה).
בקיצור - כשלומדים ומתעסקים בתחום, היקף הידע עולה בהתאם, וכשדבי שוהם (מנהלת מחלקת ההדרכה של יקבי רמת הגולן) הכריזה את שמי ברשימת העולים לגמר (!) זה נראה לי כיף גדול.
האם אני אסע לאיזורי היין באיטליה? לא בטוח. בקטיגוריית חובבי היין היו לא מעט אנשים רציניים ביותר, שהידע שלהם רחב ואינצקלופדי. האם אני מרגיש שהתקדמתי, ושאני יודע היום הרבה יותר ממה שידעתי בסוף 2006, בפרס ירדן הקודם? בהחלט.
ב-22 בפברואר - עדכון נוסף.
נסענו לפסטיבל יקבי הגליל ביישוב אבירים שבגליל העליון.