בשותים ובעקרבים / על יין, אלכוהול וכל היתר

כל מי שמסתובב קצת מגלה, שקשה לבחור בין הוודקות האולטרא-יוקרתיות. נראה שסתם וודקה מוצלחת זה כבר לא מספיק. ומה יהיה על אלה שמתקשים לבחור?
אז כדי להגדיל עוד יותר את הבלגן ואת הקושי, יוצאת חברת Luctor ההולנדית (שמייצרת גם את וודקה ואן גוך החביבה עד מאוד) במוצר חדש, וודקה קפה, ושמו בישראל (ולא רק בה) וודקה XXO 19/90. הוודקה מיוצרת במזקקה המלכותית Dirkzwager בהולנד ומתאפיינת באחוזי אלכוהול גבוהים (45% אלכוהול בנפח, שנאמר: אללה יוסתור) וטעם קפה מועשר (19 מ”ג קפאין). השאלה המתבקשת היא, כמובן, האם האלכוהול והקפה מנטרלים זה את זה, אבל אנחנו בכל זאת נמליץ לכם לא לנהוג אחרי ששתיתם (גם אם זה וודקה-קפה).
לעומת זאת, מכל מיני סיבות, אפשר לרכוש את הוודקה בשלב זה רק בחנויות ג’יימס ריצ’רדסון בדיוטי פרי של נתב”ג. אם נסעתם בכל מקרה, כדאי לדעת שעד סוף דצמבר הוודקה החדשה והאולטרא-יוקרתית הזו נמכרת בדיוטי פרי במחיר של 9.90 דולר לבקבוק 750 מ”ל, שזה, בואו נודה, אפילו זול יותר ממחיר של וודקה תוצרת הארץ בסופר. אחר כך, בפרוס עלינו שנת 2008, המחיר יעלה ל-32.90 $, ככה ששווה לקנות כרטיס טיסה אפילו בשביל זה.

יושב לו אדם במשרד ומטפל בחוזה שכירות נכס, כאילו כלום. ואז שולחים לו לפתע הזמנה לטעימות ויסקי מבית גלנמורנג’י ב”טרקלין”. ואז מגיע האדם לטרקלין ומגלה ש:
א. הטרקלין מקום משובח להפליא, ויוסי בן-אודיס, בעל הבית, הוא אדם נחמד בעבודה כמו שהוא נחמד כשפוגשים אותו באירועים; וגם ש
ב. בערב קיצי של תחילת נובמבר יש לא פחות מחמישה עשר איש שהתיישבו על הבר כדי לשתות ויסקי ולאכול את האוכל שמכין הצוות של יוסי בטרקלין.
ואלה, אתם חייבים להודות, שני גילויים מרעישים למדי.
ואז תפס את הבמה סטיבן לובל, שגריר גלנמורנג’י בישראל. עכשיו תראו. יש הרבה מאוד יתרונות בלהיות שגריר. אני לא בטוח ששגריר גלנמורנג’י מקבל לוחיות זיהוי CD לרכב (חוסך דוחות חניה כשחונים, נניח, מול הטרקלין), אבל אני מניח שלא חסר לא ויסקי, ובימים טרופים אלה, גם זה משהו שאין לזלזל בו.
טעמנו שישה סוגי ויסקי. חמישה מהם של גלנמורנג’י (המזקקה הנודעת מהכפר טיין בהיילנד)- גלנמורנג’י 10, גלנמורנג’י טרדישנל חוזק חבית, גלנמורנג’י שרי פיניש, גלנמורנג’י 15, גלנמורנג’י 15 סוטרן פיניש. השישי היה ארדבג 10 מהאי איילה שנודע בוויסקים הכבוליים שלו.
והממצאים. נתחיל מזה שבגאלית השם “גלנמורנג’י” פירושו “עמק השלווה”, אבל לכתוב את השם גלנמורנג’י כל פעם מרחיק ממני את השלווה מרחק רב, שעל כן אסתפק ואכתוב ג’. החביב עליי ביותר היה ה-ג’ 15 סוטרן. הוויסקי התיישן כרגיל 10 שנים בחביות בורבון, ועוד חמש שנים בחביות ששימשו קודם לאחסון סוטרן, יין קינוח צרפתי משובח. המתקתקות של הסוטרן משתלבת מצוין בטעם של הוויסקי, והתוצאה מעודנת ומאוזנת.
חוץ מזה גם הארדבג 10 היה הפתעה. הריח שלו - למי שלא רגיל לריח הכבול של הוויסקים מאיילה - היה מרתיע למדי, אבל הטעם - שאלוהים יעזור - מרתק ומשובח לגמרי.
יתר הוויסקים בגימורי העץ השונים היו מוצלחים, אבל אני מוכרח להודות שלא הייתי משלם פרמיה כדי לשתות ויסקי שהתיישן דווקא בחביות שרי או פורט - אולי אני בור, אבל אני לא ממש מרגיש את ההבדל.
האוכל - קוראיי הנאמנים מכירים את בעיית הצמחונות שלי - אבל גם כאן לא התעוררה שום בעיה. חציל קלוי, אנטי פסטי הרבה מעל המקובל במקומותינו וסלט ים תיכוני עם ירקות קלויים שלחו אותי הביתה שבע, רגוע ומאושר עד הגג. תענוג. יוסי הבטיח ערב נקניקיות ובירה. על הנקניקיות הייתי מוותר, אבל לבירה אני מגיע.

מסתבר שלא רק לאברם גרנט הולך טוב בימים אלה, אלא גם לוויסקי גרנט’ס.
בתחרות הדו-שנתית של המגזין הבריטי “Whisky magazine” בחרו בו, מבין יותר מ-150 סוגי וויסקי, בשתי קטגוריות: גראנט’ס 12 שנה, העובר סיומת יישון בחביות ברבן חדשות, הוכרז כבלנדד סקוטש הטוב ביותר בקטגוריית הוויסקים עד 12 שנה. גראנט’ס 18, העובר סיומת יישון בחביות שקודם לכן יושן בהן פורט, זכה בתואר הבלנדד סקוטש וויסקי הטוב בעולם בכל קטגוריות הגיל.

בד”כ אני כותב רק על משקאות שטעמתי, ואת הגרנט’ס טרם יצא לי (אם כי יגישו ממנו בחתונה שלי בסוף החודש - לצד כל מיני שדרוגים שהבאתי בעצמי), אבל במקרה הזה יש כאן גם שירות לציבור. לרגל הזכייה, חברת “הכרם” יוצאת במבצע משותף עם מיטב הברים והמסעדות בארץ, ומציעה גרנט’ס במחיר מוזל (הנחה של כ-50% פחות או יותר).

המבצע יתקיים בברים האלה: אברקסס, ננוצ’קה,בראסרי, גורדו, דאבלין, השכן, בודגה, חמרה, הרברט סמואל, הטורי אנזו (הרצליה), נורמה ג’ין , פרלה, דראפט (בבאר שבע) ואסקו (השרון), פארק אווניו (אילת) סקטצ’ (חיפה) ועוד, ואם בא לכם בקבוק הביתה, אז הגרנט’ס 12 שנה עולה 336 ש”ח והגרנט’ס 18 שנה עולה 600 ש”ח. מה זה בשביל היכולת להגיד שאתם שותים את הוויסקי הטוב בעולם?

בקיבוץ צובה, באזור הרי יהודה, מגדלים ענבי יין כבר לא מעט שנים, ואף מספקים אותם למיטב יקבי הבוטיק והיקבים הקטנים (”קסטל” זו רק דוגמה). עכשיו (כלומר, בזמן האחרון) החליטו ביקב שהם לא מסתפקים רק בגידול חומר הגלם, ורוצים ממש לעשות יין.
בניגוד ליקבים אחרים, ביקב צובה לא הלכו על שיטת ה”יינן-כוכב”, אלא בנו צוות מקצועי שאחראי על היין. בניגוד ליקבים חדשים אחרים, גם התחילו שם ישר עם שלוש סדרות מתוכננות (מתוכן הושקו עד כה שתיים, סדרת ה”רזרב” טרם ראתה אור), ולא מעט זנים.

ביום אירוע ההשקה הייתי חולה (קורה), וקיבלתי לטעימה את המרלו 2005 מסדרת תל-צובה, שהיא הסדרה האמצעית של היקב. כפי שאני עושה לעתים קרובות, הזמנתי אי אילו חברים ומכרים, והגשתי להם את היין לטעימה.

התוצאות. בעיניי היין היה מתוק מדי (מתוק, לא “פירותי̶ ולא מספיק מעניין. יש בו טעמים מודגשים של מרלו, אבל יותר מדי חבית, יותר מדי טעמים “מתנגשים” - ובקיצור - אני לא נפלתי.

הטועם הרציני הנוסף התלהב מאוד. עד כדי כך, שהוא ביקש כוס נוספת, והסביר שכמרלו היין שונה מיתר המרלואים שהוא ניסה עד עכשיו, יותר חזק ובעל יותר אופי. מה שמראה, ולא בפעם הראשונה, שהכל עניין של טעם אישי.

אני יכול לומר רק שיחסית לעובדה שמדובר בבציר מסחרי ראשון של היקב, אני אגביל את הרשעות שלי, ואמליץ לנסות אותו שוב בשנה הבאה. ובא לציון גואל.