בשותים ובעקרבים / על יין, אלכוהול וכל היתר

לפני כמה חודשים קראתי באיזה מגזין שיש מסעדות באירופה ובארצות הברית שמציעות לסועדים, בנוסף לתפריט היין, גם תפריט מים מינרליים, ואף מחזיקות “מלצר מיין” (סו-מים-מלייה?) שתפקידו בחיים להתאים ללקוח את המים המתאימים ללוות כל מנה שהוא בוחר. כלומר, לפי הגישה הזו, יש מנות שמתאימות ל”פרייה” ומנות אחרות שמתאימות יותר ל”סן פלגרינו”, ומנות מסוג שלישי שעובדות נהדר עם “אוויאן”.

בהתחלה זה נראה לי מופרך לחלוטין. אחרי שחשבתי על זה קצת, התברר לי שזה מונפץ לגמרי. ואז שמעתי שגם בארץ יש איזו צנונית ראשונה בהקשר הזה, מסעדה תל-אביבית שמחזיקה בערך 15 סוגים שונים של מים מינרליים (!) ושהבעלים שלה מאמין בהתאמה הזו. מאחר שלא קיבלתי לידיי את כל החוכמה שבעולם, אני רק אגיד שגם אחרי הרהורים חוזרים, וגם אם נניח שההבדלים בטעמם של מים מינרליים הם לא פחות משמעותיים מאשר, נניח, בטעמה של וודקה, עדיין אני מתקשה למצוא את הקסם בהתאמה הזו שבין מנה למים המלווים אותה. בואו נסגור שזו פשוט בעיה שלי, בסדר?

ואז אתמול הגיע לידיי איזה מגזין מקצועי, שאליו התלווה פרוספקט, “אינסרט” בעגה העיתונאית, של יקב גדול וחשוב, שהמשווק שלו מייבא גם מים מינרליים יוקרטיביים משני סוגים. בעמוד האחרון של האינסרט, מופיע “מאמר” שכותרתו “יין ומים - כללים והמלצות להתאמה הרמונית בין השניים”, ואז רשימה של סוגי יין והמים המינרליים המתאימים להם. אלא שכמובן, המשווק התאים לכל סוג יין אחד משני סוגי המים שהוא מייבא, וכך יוצא שלכל יין מתאים, באופן מוחלט, אחד משני סוגי המים האלה.

עכשיו, אם כבר הולכים על העניין הזה שלכל יין מתאימים מים מינרליים מסוג אחר - אז בואו נרחיב, ונזווג כל יין עם אחד מ-1458 מותגי המים המינרליים (האם, למשל, יינות רמת הגולן הולכים טוב יותר עם “מי עדן” מהסלוקיה ויינות הרי גליל הולכים טוב יותר עם נביעות?). אבל לקבוע שכל אחד מסוגי היין (לבנים פירותיים, לבנים שהתיישנו בחבית, רוזה, אדומים בסגנון בוז’ולה, אדומים צעירים וכן הלאה) מתאים באופן מושלם לאחד משני מותגי המים המינרליים? זה כבר שומט את הקרקע מתחת לכל הטיעון, לא? כי אם המשווק הזה היה משווק רק סוג אחד של מים מינרליים, אז מה? אז כל היינות היו מתאימים לאותם מים?

בקיצור - כפי שאמרה ידידתי מ’, צריך לשים גבול גם לפיינשמקריות. אחרת זה לא יילך.

ובבניין ירושלים ננוחם.

אחד הדברים המהנים ביותר בכתיבה על יין ואלכוהול הוא העובדה שמפעם לפעם מזמינים אותך (כלומר - אותי) לערבי השקה ולטעימות שונות ומשונות.

הפעם נדבר על ה”קוזה נרה”, שזה באיטלקית “הדבר השחור” (דבר כמו davar לא כמו dever), ליקר המבוסס על תמציות ליקריץ (שוש) וג’ינסנג.

את המשקה הזה, שהוא מתוק להפליא, שותים מתוך כוסית מיוחדת עם תחתית קצת מתנדנדת (מין “נחום תקום” כזה), ומקובל לשתות אותו מתוך קשית עשויה ליקריץ.

מה חשבנו עליו? ובכך, הוא מתוק מאוד. מתוק מתוק. בקוקטייל הראשון, שבו שילבו אותו עם וודקה וניל, מצאנו את עצמנו (ומצאנו זה כמה מהקולגות שלי ואנוכי) סוחטים פנימה את פלח הלימון שהוצע כקישוט, ומפנטזים על החלפה של הוודקה וניל בוודקה פלפל חריף. בקוקטייל השני, זה ששילב בתוכו גם שוט של אספרסו, ההתאמה כבר הייתה טובה בהרבה. הקוזה נרה הוא ליקר נעים ומתוק. מי שאוהב מתוק - יאהב אותו. ומי שלא - יכול לדלל אותו עם קצת חמצמצות טבעית של פולנים.

מאז שמוניתי לכתב לענייני יין של “דרך האוכל”, אני חש שדרוג משמעותי של מעמדי בעיני היקבים ויחצ”ניהם.

לא שקודם לא קיבלתי בקבוקים בכמויות, אבל יש יסוד סביר להניח שבמשרד התחילו לחשוב שאני אלכוהוליסט, לא עלינו. רק בשבוע האחרון הגיעו תשעה או עשרה בקבוקים, ולא סתם בקבוקים - מיטב הריזלינגים, בלנדים לבנים ויינות מסנט אמיליון. בקיצור - חלומות מתגשמים.

הבעיה היחידה (ואל תראו בזה קיטור!) היא שמקרר היינות שלי התאים לתקופה שהייתי סטודנט תפרן וחובב יין, ולא לפאזה הנוכחית שלי, ושאם הייתי רוצה מקרר יינות גדול יותר, הייתי צריך להעביר את הכלב למקום אחר ולהשתלט על המלונה שלו. הייתי עושה את זה בשמחה, אלא שאין לנו כלב, ואין גם מלונה. בקיצור - צריפנו הדל והרעוע פשוט צר מלהכיל את כל הטוב הזה, וכמו שאומר ידידי נוסבאום: “מצטער, אין לי זמן לרחם עליך”. אבל זה עוד לא הכל: את היינות האלה צריך גם לטעום, כדי לכתוב עליהם באופן אינטליגנטי, והחצי הטוב שלי לא שותה יותר מלגימה, וגם אז היין עולה לה ישר לראש.

אז מה הפתרון? אפשר להזמין חברים הביתה לארוחת ערב עם יין, ואפשר להתנדב להביא בקבוק יין לכל אירוע שמזמינים אותנו אליו. כל אחד משני הפתרונות האלה מבטיחים שנהיה פופולריים מאוד בחוג ידידינו ומכרינו, מה גם שהם מאפשרים לחלוק את ההנאה מיין טוב עם אנשים שאנחנו אוהבים.

כל ההקדמה הזאת הייתה כדי לספר שכאשר יובל וסמדר הזמינו אותנו אליהם למה שהוגדר כ”ארוחת ערב קלה וצפייה באלבום ובדיוידי של החתונה” מיד התנדבתי להביא בקבוק יין מהמבחר המרשים שקיבלתי בשבוע האחרון. מזג האוויר הנוראי (400 מעלות בצל ואין טיפת צל) הוציאו מכלל חשבון את השאטו לארוק מסנט אמיליון, שמשתלב טוב יותר בבשר ציד עשיר (ואנחנו בכלל צמחונים). הרצון שלי לנסות משהו חדש ולא מוכר הוציא מכלל חשבון את הריזלינגים שממתינים להיפתח (גמלא, האזורית של כרמל ואלזאסי אחד שאת שמו שכחתי ושהקומוניקט שלו אבד בסבך הניירת שעל שולחני הבלתי-מסודר-בעליל), את ה”גשם לבן” של שאטו גולן לא שלחו אליי, כך שהפור נפל על “אביבים 2006″ של יקב הרי גליל.

בואו נודה. הגעתי ליין הזה עם הרבה מאוד ציפיות. היין שווק כ”אחיו הלבן” של היראון, וליראון יש לי סנטימנטים כבר מזמן. התמהיל של “אביבים” הבטיח להיות מעניין - 74% ויונייה ו-26% שרדונה, כולל יישון של תשעה חודשים בחביות עץ אלון - זה ממש לא יין לבן שגרתי.

את התוצאה הסופית חייבים להגדיר כ”מעניינת” - אבל במובן החיובי. הבוקה של היין פרחוני מאוד. אף על פי שמדובר ביין יבש, היובש שלו מדגיש את ריחות הפרחים, ויש בו איזו מתקתקות עדינה ולא מוגזמת. העץ מורגש, אבל לא אלים: יש בפירוש מרקם חמאתי ואיזה רמז ונילי, אבל בלי לפגוע בפירות הבשלים שניכרים באף ובפה.

הוויוניה - זן חביב עלי מאוד - מאוד מורגש, כצפוי, והאפטר טייסט מעניין ומסקרן.

בדיעבד נדמה לי שאיבדנו משהו מהיין בהתאמה שלו עם אוכל שהיה מצוין, אבל דומיננטי - ל”אביבים” יתאימו מנות קלילות ועדינות בטעמן, גבינות לבנות ועדינות, פסטות עם חמאה או עם שמנת, טעמים שלא יאפילו על הייחוד של היין. לשלב אותו עם הפסטה המשובחת של  סמדר שהייתה ברוטב עגבניות טיפה הסתיר את היין.

בסך הכל זה יין נעים לשתיה, מיוחד ולא שגרתי. הוא פחות קליל מסוביניון בלאן - שלא תגידו שלא אמרתי - אבל אם בא לכם ליהנות מיין טיפה יותר מורכב - זה פתרון מצוין.