בשותים ובעקרבים / על יין, אלכוהול וכל היתר

יאיר גרבוז מספר בספר המופת שלו, “תמיד פולני” על הפעם שבה הוזמן לשפוט בתערוכת ציורים של המתנ”ס המקומי, או משהו בדומה לזה (”עלילות השופט רם-פול פולני”). הקטע הזה נקרא, אמנם, כקטע הומוריסטי, אבל נזכרתי בו כאשר הוזמנתי לשפוט בתחרות קוקטיילים בחסות וודקה פ.י.נ.ק שהתקיימה השבוע במסעדת אושי-אושי במרינה בהרצליה.

יש משהו מחמיא מאוד בהצטרפות ל”בכירים בעולם האלכוהול”, כפי שהגדירה היחצ”נית שהזמינה אותי לשפוט, ולהצטרפות כשופט. בתור מי שהסתובב תקופת מה בצד הנכון של בתי המשפט (כלומר, מאחורי הדוכן), הטייטל “שופט” חשוב בעיניי מאוד, ומיד ביקשתי במשרד שיוסיפו על כרטיסי הביקור שלי את התואר “שופט”.

נו טוב, אז הגענו, החצי הטוב שלי ואני, לאושי-אושי בשעה שאליה הוזמנו (20:30). ביג מיסטייק. היוג’, היוג’ מיסטייק, למעשה. מסתבר שכשמזמינים ל-20:30 מתכוונים, בעצם, בשורשי עומק הלב, ל-22:00. לא נורא. אכלנו נודלס מצוינים, שתינו קוקטייל מעניין (וודקה, סאוור וקישוט של יין אדום) ואני החלפתי דברים עם חיים גן, יו”ר חבר השופטים, ואיש מעניין בפני עצמו.

בעשר בקירוב התחילה התחרות עצמה, לא לפני שחיים תדרך את השופטים מה לחפש במתמודדים.  והמתמודדים, כמובן, עשו כמיטב יכולתם. היו כאלה שהקפידו על סדר וניקיון, אחרים ניגבו את הידיים במכנסיים או בחולצה, היו כאלה שמזגו את החומרים באופן מדויק, ולעומתם אחרים השאירו בשייקר כמויות משמעותיות של אלכוהול.

הבעיה המרכזית של רוב הקוקטיילים, לטעמי, הייתה שהם היו חסרי מעוף. היה להם טעם… ובכן, של כל הקוקטיילים הבלתי מזוהים שטעמתם אלף פעמים בחתונות או במועדונים. שוב מונין פסיפלורה? שוב ליצ’י? שוב סאוור? שוב מי סוכר? שני קוקטיילים בלבד הצליחו לתת משהו שונה ואחר. אחד מהם, שנקרא “סיברוס”, שילב בתוכו מחית של סברס והיה מעניין ומאתגר. השני, של הזוכה בתחרות, נקרא “מרטיני תפוח מסוכר”, והוא עשה שימוש במיצי פירות טבעיים (אפילו לא זילוף קטן של מונין!) ובתיבול נכון (אגוז מוסקט) כדי להפוך את המשקה למשהו שונה ומעניין, משהו שאפשר לזכור היטב.

וודקה פ.י.נ.ק, כמו תמיד, הייתה מוצלחת (השופטים קיבלו שוטים כדי לנקות את החיך בין טעימות), ואני גיליתי (שוב) שכשאני שותה בערב, אני קם בבוקר הרבה יותר רענן. סוג של הנג-אובר בהפוכה. מה אתם יודעים.